<h1>השלמה</h1>
<h2>דף ט:</h2>
תנו רבנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה, עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית, פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי. איכא מאן דאמ' נטיעה זו דוקא בנוטע שלשים יום לפני ראש השנה, דליכא ג' שנים שלימות, הוא דאמרי' אסורין עד ט"ו בשבט, אבל [פחות] מל' יום לפני ראש השנה, דאיכא ג' שנים שלימות, לא אסרי' להו לפירי עד ט"ו בשבט. ומסתברא דלאו דוקא, משום דכתוב [ויקרא י"ט] ובשנה הרביעית ובשנה החמישית, פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה ופעמים שבחמישית ואסורין משום רבעי, והא דקת' פעמים, ללמוד דוקא אותן שנחנטו מראש השנה עד שבט הוא שנאסרין, אבל פירות הנחנטין לאחר שבט מותרין. והא דקת' המרכיב, איכא לעיוני במאי, אי ילדה בזקנה, הא אמרי' בפרק משוח מלחמה [מ"ג ע"ב] ילדה שסבכה בזקנה בטלה. [אי] (א)ילדה בילדה, נמי (דילדה) [דין ילדה] ראשונה יהבינן ליה. ממאי דגרסי' בפרק משוח מלחמה [שם] האי הרכבת היתר היכי דמי, אילימא ילדה בילדה, תיפוק לי' דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה, אלא ילדה בזקנה, והא אמ' ר' אבהו ילדה שסבכה בזקנה בטלה. לעולם ילדה בילדה, וכגון דנטעה להך קמייתא לסייג ולקורות, דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. ואמאי לא שני ליה לעולם ילדה בילדה, וכגון דאית לה לקמייתא תרתי שני וארכבה להאי, ואשתכח לסוף שתא לא בעי מהדר משום ילדה ראשונה, ובעי למהדר (משום לאהדורי) משום הרכבה, אלא מדלא שני ליה הכי ש"מ דין ילדה ראשונה יהבינן ליה. הילכך על כרחין צריכין אנו לפרש האי מרכיב דהכא כמרכיב דהתם, דנטעה להך קמייתא לסייג ולקורות, שהראשונה פטורה מן הערלה, והשניה חייבת. ולית הלכתא כי הא מתני', דקיימ' לן כר' יוסי דאמ' שתי שבתות. וקיימא לן לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים, בין לערלה בין לשביעית. והא דתניא בספרא בפרשת קדושים תהיו (פרשתא ג' ה"ב) ונטעתם פרט למבריך ומרכיב. איכא לפרושי כגון ילדה בזקנה או ילדה בילדה, ונטע ילדה ראשונה לפירות, דאזלי בתר ילדה ראשונה. מבריך כגון שלא נפסקה הבריכה, אבל אם נפסקה נוהג בו ערלה ומונה משעה שנפסקה, ואע"פ שכבר נקלטה ונשרשה מונה משעה שנפסקה. והכי תנן במסכת ערלה בפרק ראשון [מ"ה] הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה, מונה משעה שנפסק ותו תנינן תמן [שם] הבריכה שנפסקה והיא מלאה פירות אם הוסיף במאתים אסור. משמע מיהא אע"פ שכבר נקלטה ונתמלאה פירות מונה משעה שנפסקה, וכן כתב הר' משה ז"ל. ותו תנינן התם [שם] ספוק גפנים ספוק על ספוק אע"פ שהבריכה לארץ מותר. ופי' הדבר מתברר ממה שכתב הרב ר' משה ז"ל בהלכות מעשר שני ונטע רבעי. וזהו לשונו (הם) [הרי] שהבריך בד בארץ וצמח, והבריך בד אחר ממה שצמח בארץ וצמח וחזר והבריך מן השלישי אפי' הם (מזה) [מאה] מעורין זה בזה, הואיל ולא נפסק מן העקר הראשון הכל מותר, ואם נפסק עקר הראשון מונה לכל משעה שנפסק ע"כ. והא דתנן במסכת ערלה [פ"א מ"א] אילן העולה מאליו חייב בערלה, ותניא בספרא [שם] ונטעתם פרט לעולה מאליו. לא קשיא מידי דההיא בספרא בשנטעו לרבים, והכי איתא התם [שם ה"ד] ר' שמעון בן אלעזר אומר הנוטע לרבים חייב בערלה, עלה לרבים מאליו פטור מן הערלה.
<h2>דף יח:</h2>
אמר רב חמא בר ביזנא אמר ר' שמעון מאי דכתיב [זכריה ח'] כה אמר יי' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים, קרי להו שמחה וקרי להו צום. ואסקא רב פפא (דהא) [דהכי] קא' בזמן שיש שלום, שבית המקדש קיים, יהיו לששון ולשמחה. יש שמד, צום. אין שמד ואין שלום, רצו מתענין רצו אין מתענין. אי הכי אפי' ט' באב נמי, שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו צרות וכו'.
<h2>דף יט:</h2>
והלכתא בטלה מגלת תענית והלכתא לא בטלה, קשיא הלכתא אהלכתא, כאן בשאר יומי כאן בחנוכה ופורים.
<h2>דף כב.</h2>
מתני'. אלו הן הפסולים המשחק בקוביא ומלוה ברבית וסוחרי שביעית ועבדים. זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אין כשרין לה. דייקי בגמר' הא אשה כשרה לה הן כשרין לה. אמ' רב מנשה זאת אומרת גזלן מדבריהם כשר לעדות אשה. והא דקת' משחק בקוביא, דוקא בשאין לו אומנות אלא הוא, אבל יש לו אומנות שלא הוא, כשר, דכל כי האי גונא לאו אסמכתא היא, והכי אסיקנא בפ' זה בורר [כ"ד ע"ב].
<h2>דף כה:</h2>
שמעת'. דעד נעשה דיין בהכי פרקא, בסוף האשה שנתארמלא [כתובות כ"א ע"ב]. היכא דראוהו ביום, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן אמרי' לא תהא שמיעה גדולה מראיה. היכא דראוהו בלילה, נמי למחר נעשין דיינין אפילו בדאורייתא אותן שראוהו בלילה, ובלבד שיעידו בפניהם אחרים, או הן עצמן מקצתן, ואחרים יעשו דיינין. אבל לאחר שהעידו, בדאורייתא אין עד נעשה דיין, בדרבנן, כגון קיום שטרות, אפילו לאחר שהעידו עד נעשה דיין.
<h2>דף כו:</h2>
אמ' ר' לוי מצות שופר של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופין. והא [ד]תנן כל השופרות כשרים חוץ משל פרה. ההיא לעכובא, אבל למצוה בכפופין. אי נמי, הא דקתני כל השופרות כשרין בשל עז ושל כבש, שהן כפופין קא', חוץ משל פרה אע"פ שהוא כפוף, ולעולם הא דאמר ר' לוי בכפופין אפי' לעכובא קא', והלכתא כר' לוי.
<h2>דף כז:</h2>
ת"ר הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול ר' נתן אומר במינו כשר. פי', כגון שאין מעכב את התקיעה. ירושלמי [ה"ו] נקב וסתמו, ר' חייא בשם ר' יוחנן ר' נתן הוא, דתני נקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו אם היה מעכב את התקיעה פסול, ואם לאו כשר. ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. ר' חייא בשם ר' יוחנן מני מתני' אם היה מעכב את התקיעה פסול, ואם לאו כשר. ר' אבא בר זמינא והוא שסתמו אבל לא סתמו כשר, שכל הקולות כשרין בשופר. ופי' מעכב את התקיעה לפי הירושלמי שנשתנה קולו מכמות שהיה, ולפיכך כשסתמו מי גרם להשתנות מכמות שהיה, הסתימה, ולפיכך פסול, דהוה ליה כשני שופרות. אבל לא סתמו כשר אע"פ שנשתנה קולו, שכל הקולות כשרין בשופר. ופי' מעכב את התקיעה, לאחר שסתמו ואע"פ שלא היה מעכב את התקיעה קודם סתימה. וי"ל שאם היה מעכב את התקיעה קודם סתימה כשר לפי שאין כאן שני שופרות. ויש מפרשים אם היה מעכב את התקיעה מתחילה קודם סתימה פסול, דהוה ליה כשני שופרות, כיון שעכשיו אין מעכב את התקיעה.
<h2>דף כח.</h2>
אמ' רבא שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור, יצא. מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת לאחר שיעלה עמוד השחר לא יצא. אוקימנא בתוקע ועולה לנפשיה, דהוה ליה כולה תקיעה בחיובא. אבל לאותן העומדים על שפת הבור אם שמעו מקצת בבור ומקצתה על שפת הבור לא יצאו, דסוף תקיעה בלא תחלת תקיעה, ותחלת תקיעה בלא סוף תקיעה לא יצא. והא דתנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. (ירושלמי) [פי'] אין בידו אלא ראשונה, אבל השניה אפילו אחת לא עלתה לו, כך קבלתי פי' מאבא מרי ז"ל. והירושלמי [ה"ג] מסייע ליה דגרסי' התם תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתיים, אין בידו אלא אחת, ר' אבא בר זימנא בשם ר' זעירא אמ' אפי' אחת אין בידו, למה, לא רישא גבי סופא מצטרף ולא סופא גבי רישא מצטרף, לא סופא אית ליה רישא ולא רישא אית ליה סופא.
אמר רבי יהודה בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא, דמצות לאו ליהנות נתנו, בשופר של עיר הנדחת אם תקע לא יצא, דאכתותי מכתת שיעורא. הא דאמ' רב יהודה בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא, דוקא בע"ז דגוי, אבל בע"ז דישראל כיון דלית ליה תקנה בבטול כתותי מכתת שיעורא, ואם תקע לא יצא. ממאי דגרסי' בפ' לולב הגזול [ל"א ע"ב] של אשרה פסול, והא אמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר, מתני' באשרה דמשה עסיקי', דכתותי מכתת שיעורא. ובסוף פרק כסוי הדם [פ"ט ע"א] נמי תניא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל לא יצא, שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע לא יצא, ואמאי לא פרכי' לרב יהודה מההיא מתנית', אלא לאו ש"מ כאן בע"ז דגוי כאן בע"ז דישראל. ובפרק מצות חליצה [ק"ג ע"א] נמי אמרי' סנדל של ע"ז לא תחלוץ, ואם חלצה חליצתה כשרה, של תקרובת ע"ז אם חלצה חליצתה פסולה. וטעמ' דמלתא משום תקרובת ע"ז לית ליה ביטול.
<h2>דף כח:</h2>
שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצא יצא, כפאו מאן, אלימא שכפאו שד, והא תניא עתים חלום ועתים שוטה, כשהוא חלום הרי הוא כפקח לכל דבריו, אמ' רב אשי שכפאוהו פרסיים. אמ' רבה זאת אומרת התוקע [לשיר] יצא, אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כונה. איתיביה אביי היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, מאי לאו, אם כיון לבו לצאת, לא לקרות, לקרות, הא קא קרי, דלמא בקורא להגיה ת"ש היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, מאי לאו אם כיון לבו לצאת, לא לשמוע, לשמוע הא קא שמע, כסבר חמור בעלמא הוא. איתיביה נתכון שומע ולא נתכון משמיע, משמיע ולא נתכון שומע, לא יצא, עד שיתכון שומע ומשמיע. בשלמא נתכוין משמיע ולא נתכוין שומע, כסבור חמור בעלמא הוא, אלא נתכון שומע ולא נתכון משמיע היכי משכחת לה, לאו לתוקע לשיר, דילמא דקא מנבח נבוחי. אמר ליה אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה, ואסיקנא אמ' רבא לצאת לא בעי כונה, לעבור (לא בעי כונה) בזמנו לא בעי כונה, שלא בזמנו בעי כונה. הא שמעת' אע"פ שלא כתבה הרב אלפסי, הלכה היא. כיון ששלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא, ורבה קא יליף מינה, ורבא נמי דהוא בתרא כלהו סביר' להו דמצות אינן צריכות כונה, ודאי הלכתא כותייהו בין בלצאת בין בלעבור. ואע"ג דאמ' ריש לקיש בפרק ערבי פסחים [קי"ד ע"ב] מצות צריכות כונה, הא רמי' עליה מיהא דתניא אכלן בלא מתכוין יצא, ופריק ריש לקיש תנאי היא, ואנא דאמרי כר' יוסי. ומיהו כיון דרבה ורבא דבתראי נינהו ופליגי עליה, הלכתא כותייהו. ומסתייע נמי הדין סברא מיהא דגרסי' בפר' ערבי פסחים [שם] פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי וכו', היכא דליכא שאר ירקי מאי, אמר רב הונא מברך ברישא בורא פרי האדמה ואכיל, ולכי מטי אחזרת מברך לאכול מרור ואכיל. מתקיף לה רב חסדא לאחר שמלא כרסו ממנו חוזר ומברך עליו, אלא אמ' רב חסדא מברך ברישא בורא פרי האדמה ולאכול מרור ואכיל, ולבסוף אכיל בלא ברכה, והלכתא כרב חסדא. וקבלתי פי' מאבא מרי ז"ל דבהא פליגי רב הונא סבר מצות צריכות כונה, ורב חסדא סבר אין צריכות כונה, דאי מצות צריכות כונה סבירא ליה לרב חסדא, מאי קא פריך לאחר שמלא כריסו ממנו וכו', והא טעמא רבה אית בה, דמעקרא לא כיון דעתיה לאכילת מרור דהא אכיל ליה קודם מצה, ועקר מצות מרור לאחר מצה הוא, כדכתיב [במדבר ט'] על מצות ומרורים יאכלוהו, ברישא מצה והדר מרור, ולבסוף כיון דעתיה, אלא לאו ש"מ סבירא ליה לרב חסדא מצות אין צריכות כונה. ואי לאו דכתב הרב אלפסי ז"ל הא דאמ' ליה ר' זירא לשמעיה אכון ותקע לי, הוה אמינא דר' זירא סבירא ליה מצות צריכות כונה, ולית הלכתא כותיה. והשתא דכתב הרב אלפסי ז"ל אמינא דר' זירא לעולם סבירא ליה מצות אין צריכות כונה, וא"ה בעי' שיתכון משמיע להשמיע השומע, אבל להוציאו לא בעי' לא כונת שומע ולא כונת משמיע לשומע. וטעמא דמילתא, כשם שהשומע לא בעי' כונה לצאת כך המשמיע אין צריך שיכון את לבו להוציא את השומע. וכשם שהשומע בעי כונה לשמוע, כך המשמיע בעי כונה להשמיע.
<h2>דף כט.</h2>
תניא מי שחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אין מוציא, ואע"ג דאנדרוגינוס מוציא את מינו, שאני אנדרוגינוס דבריה בפני עצמה, והכי א' בפר' קמא דחגיגה [ד' ע"א] דגרסי' התם כל זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס. ומקשינן בשלמא אנדרוגינוס אצטריך סד"א הואיל ואית ביה צד זכרות לחייב, קמ"ל דבריה בפני עצמה הוא. ואיכא דקשיא ליה מי שחציו עבד וחציו בן חורין מאי שנא גבי ראיה דחייב למשנה אחרונה אע"פ דכתוב ביה [שמות כ"ג] את פני האדון יי', דמשמע מי שאין לו אלא [אדון] אחד יצא זה שיש לו אדון אחר, א"ה (ד)אמרי בריש פרקא קמא דחגיגה [שם] דמחייב בראיה למשנה אחרונה, דהוה ליה כאלו כלו משוחרר, אי הכי גבי שופר נמי, להוי כאלו כולו משוחרר למשנה אחרונה ויוציא את עצמו, ומינו ושאינו מינו. ואיכא מאן דמפיק כל האי שמעתא (לבד) [לבר] מהלכתא, לומר דלמשנה ראשונה נאמרו דברים הללו, ולא למשנה אחרונה. ואני אומר שאף למשנה אחרונה נאמרו דברים הללו, ולעולם הלכה היא, ואע"ג דגבי ראיה חייב, כיון דמשנה אחרונה משום תקון העולם היא ולא מן הדין, על כרחיך כשחייב בראיה מדרבנן הוא דמחייב ולאו מדאורייתא, והילכך גבי שופר אף לעצמו אינו מוציא, דלא אתי צד עבדות דלית ביה חיובא דאורייתא ומפיק לצד חירות דאית ביה חיובא דאורייתא. ועוד יש לומר, שאני גבי ראיה, שמן הדין היה חייב משום צד חירות, ומפני שיש לו אדון אחר הוא דממעטי', ולמשנה אחרונה הדרי' ליה לדינא שהרי אין לו אלא אדון אחד.
<h2>דף כט:</h2>
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד. פי' ב"ד, סנהדרין, וכן פי' רש"י ז"ל וכל המפרשים. רב הרב אלפסי ז"ל נראה שהוא מפ(ו)רש כל מקום שיש בו ב"ד, מומחין וקבועין, ולפיכך כתב מלתא דרב הונא דאמר ועם ב"ד, מאי ועם ב"ד לפני ב"ד. ועוד כתב מלתא דר' חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול אמר ר' אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין, ואע"ג דמלתא דרב חייא בר גמדא לא איתמרא אלא ביובל, ק"ו לראש השנה דמה יובל שתוקעין בו אפי' שלא בפני ב"ד, אין תוקעין בו אלא בזמן ב"ד דהוא עד שש שעות, ראש השנה שאין תוקעין בו אלא בפני ב"ד, אינו דין שלא יתקעו בו אלא בזמן ב"ד. ובלולב היינו טעמא שלא התקינו לנוטלו אחר חורבן בכל מקום שיש ב"ד, מפני שלולב אין האחד מוציא את חברו ואיכא גזרה דרבה, מה שאין כן בשופר שהאחד מוציא את חברו. ובזמן שבית המקדש קיים היינו טעמא שלולב דוחה את השבת בגבולין ושופר לא. משום דשופר לא ידעי בגבולין אם היום הוא יום טוב או מחר, ולא דחי' שבת מספק, ובמדינה נמי אע"פ שבירושלם (יוספין) [יודעין] שהיום הוקבע החדש, הרי יכולין לילך במקדש ולשמע שם תקיעת שופר, והאחד יוציא את כלן, וזה הטעם הוא הנכון. ומדברי הרב ר' משה ז"ל נראה דמדינה קרי גבולין, אבל כל ירושלם דינה כמקדש.
<h2>דף לא:</h2>
ההיא אתתא דאזמנוה לדינא קמיה דאמימר לנהרדעא, אזל אמימר למחוזא ולא אזלא בתריה, כתב פתיחא עלויה, אמר ליה רב אשי לאמימר והא אנן תנן לא יהו העדים הולכים אלא למקום הועד, אמר ליה ה"מ לענין עדות ראש חדש, אבל הכא עבד לוה לאיש מלוה.
<h2>דף לב:</h2>
מתני' העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע. כתב רבינו האיי מדקא' השני מתקיע, ולא אמר השני תוקע, אלמא אין לשליח צבור לתקוע בתוך תפלתו.
שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום וכו'. מאי טעמא שופר עשה הוא ויום טוב עשה [ו]לא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ואע"ג דבעדנא דקא מעקר לאו, לא מקיים עשה, ואם כן למאי אצריכינן למימר יום טוב עשה ולא תעשה, אפי' לא תעשה גרידא אינו דוחה, כיון דבעדנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה. אי הוה אסורא דאורייתא כדקא אמרת, השתא דלא הוו כל השנויין במשנתינו אלא אסורא מדרבנן, אצטריכינן למימר יום טוב עשה ולא תעשה. אי נמי לרוחא דמלתא קא אמר' דיום טוב עשה ולא תעשה. האי סברא דבעדנא דקא מעקר לאו קא מקיים עשה, רב אשי הוא דסבירא ליה הכי, ודוק ותשכח [בפרק] ר' אליעזר דמילה [קל"ב ע"ב].
<h2>דף לג.</h2>
אין מעכבין את התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין. והא תניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע, אמר אביי לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' יוסי ור' שמעון [דתניא דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות דברי ר' יהודה ר' יוסי ור' שמעון] אומ' נשים סומכות רשות, וקיימא לן כר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות. הילכך אין מעכבין אותן מלתקוע. והוא הדין לברכה שמברכות על מצות עשה שהזמן גרמא. וכן קבלתי מאבא מרי ז"ל, והביא קצת ראיה לדבריו מההיא דאמרי' בפר' החובל [פ"ז ע"א] אמ' רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות הוה עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקידנא ועבידנא, כיון (דשמעתא) [דשמענא] להא דר' חנינא דאמר גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי הלכה כרבנן עבידנא יומא טבא לרבנן. ומשמע לכאורה דודאי רב יוסף מריש הוה מברך על המצות, שאם לא היה מברך עליהן לא הוה עביד יומא טבא לא מריש ולא בסוף, דהא אישתכח השתא דמצות דעבד בריש שלא כדין עשאן, שהרי לא ברך עליהן, אלא לאו ש"מ אע"פ שהוא פטור מן המצות יש לו לברך עליהן אם ירצה. וכך כתבו חכמי צרפת. וכן העיד הב"ה בשם חכמי לוניל. ומתעסקין בהן שילמודו, אמר ר' אלעזר אפי' בשבת. מסתברא לן שלא אמר ר' אלעזר (לא) [אלא] בזמן שדוחה תקיעת שופר את השבת, אבל בזמן הזה לא.
<h2>דף לד.</h2>
התקין ר' אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה ותקיעה, מתקיף לה רב עזרא ודלמא גנוחי הוא וקא מפסק' תרועה. וכי תימא ומאי קושייא והא אמר ר' יוחנן שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא. ה"מ דיעבד אבל לכתחילה אין לו להפסיק. ולהכי עביד ג' סימנין אלו קשר"ק קש"ק קר"ק. ומיהו אי לא עביד אלא קשר"ק יצא, דהא קיימל"ן כר' יוחנן דאמ' שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא אע"ג דאיכא הפסק. וכתב רבינו האיי כך אל תחשבו בלבבכם כי בימי רב אבהו נפל ספק בדבר זה, שהרי משניות קדמוניות אחת אומרת שלש יבבות במשנתינו, ואחת אומרת שלשה שברים, וקא אמרי' בה בהדיא [לעיל ל"ג ע"ב] אמר אביי בהא ודאי פליגי. וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל, מהן עושין תרועה יבבות קלות, ומהן עושין תרועה יבבות כבדות שהן שברים, ואלו יוצאין ידי חובתן (כל) [כי] שברים תרועה הם ויבבות קלות תרועה הם, והיה הדבר נראה כחלוקה ואע"פ שאינה חלוקה. והרי התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונים שיעור תרועה שלש יבבות, והללו שונים שיעור תרועה שלשה שברים, אלו משנתם כמנהגם ואלו משנתם כמנהגם, כלומ' כי מתרעי בהו מלתא אלו מגנחין ואלו מיללין. וקא' אביי בהא פליגי, ולא פלוגתא היא, ולא היו [אלו] ממעטים את אלו ואלו את אלו אלא מר כי אתריה קא תני ומר כי אתריה קא תני, וחכמים של אלו מודים כי שברים תרועה הם, וחכמים של אלו מודים כי יבבות תרועה הם, וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו בה כל ישראל עושין מעשה אחד, ולא יראו ביניהן דבר שההדיוטות רואין אותה כחלוקה. עד כאן לשון רבינו האיי ז"ל. מה שכתב הרב אלפסי ז"ל בענין תפילין נראה מדבריו שאין מברך אלא ברכה אחת על של יד ושל ראש בשלא סח, ולא כן פרשו חכמי צרפת אלא אפי' לא סח מברך עליהן שתי ברכות על של יד להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפלין. ומה שאמרו [מנחות ל"ו ע"א] לא סח מברך אחת על של ראש, סח מברך שתים על של ראש, מפני שחוזר ומברך ברכה של יד דהוה ליה כמברך שתים (ו)על של ראש, ומנהג הארצות האלה כדברי הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף לה.</h2>
כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב, רג"א שליח ציבור מוציאין ידי חובתן. לפי גמר' משמע דבתרתי פליגי, פליגי בעם שבשדות ופליגי בעם שבעיר. פליגי בעם שבשדות, דאליבא דר"ג לא צריך למיתא לבי כנשתא, דשליח צבור מוציא(י)ן. ואליבא דרבנן אם בקיאין הן, צריכין להתפלל, ואם אינן בקיאין צריכין שיבאו לבית הכנסת וישמעו משליח צבור כל התפלה. ופליגי בעם שבעיר, דאליבא דר"ג מוציא אף הבקי, ואליבא דרבנן אינו מוציא את הבקי. והלכתא כר"ג בברכות של ראש השנה ויום הכפורים, בין בעם שבשדות בין בעם שבעיר. אבל בברכות של כל השנה הלכה כרבנן, שאין שליח צבור מוציא עם שבעיר אלא מי שאינו בקי. ועם שבשדות אם בקיאין הן צריכין להתפלל, ואם אינן בקיאין צריכין שיבואו לבית הכנסת וישמעו את התפלה משליח צבור, מתחלה ועד סוף. והלכתא כאומ' זמן בראש השנה וביום הכפורים.
הא דאמר רב חננאל אמר רב, כיון שאמ' ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך. פירשה הרב אלפסי ז"ל במלכיות זכרונות ושופרות, וסבירא ליה כר' יוחנן בן נורי, וכי אמר ר' יוחנן שלש מכלן אחת מן התורה שיאמר בתורתך כתוב לאמר, ואחת מן הנביאים שיאמר ובדברי נביאיך כתוב לאמר, ואחת מן הכתובים שיאמר ובדברי קדשך כתוב לאמר. ור"ש ז"ל פי' להא דרב חננאל בקראי המוספין. ופי' הרב אלפסי ז"ל מסתבר, מדקא אמרי' מאי שנא דראש השנה ויום הכפורים אי לימא משום דנפישי קראי, והא אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר בתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך ואי בקראי דמוספין קא' מאי שנא דראש השנה ויום הכפורים משאר ימים טובים. בשלמא ראש [השנה] איכא מוספי דראש חדש וראש השנה, אלא דיום הכפורים מאי איכא למימר. וי"ל נפישי קראי דקא' ממוספין וממלכיות זכרונות ושופרות קאי, ואקשי ליה מדרב חננאל ומקראי דמוספי.
